ניסיתי, נשבעת שניסיתי בכל דרך אפשרית לפנצ'ר לו את הטיול הזה. קודם כל (איימתי) שיהיה ברור, אתה טס רק באל על (לא אני ממש לא מושקעת במניות של החברה) זה בעיקר בגלל המערכת להגנה בפניי טילים. הגיוני לא?
במיוחד עכשיו אחרי הסיפור עם המטוס האירני, לא לוקחת סיכונים.
אח"כ עברתי לבחירת המושב במטוס, נכנסתי חזק לנוסחאות שכבר הספקתי לשכוח: כח המשיכה, כח כבידה, כח עליון... הגעתי למסקנה שהכי בטוח שישב באמצע, עשיתי חשבון שככה הטיל האירני יפגע בדיילת (בואו...ראינו איך הם מכוונים) החמודה עם הקוקו הגבוה שרק סיימה לתקן לעצמה את הליפסטיק (יפה לך אדום אחותי), היא מהפגיעה הישירה תיפול ישר עליו (איזה מזל שלקח את המכופתרת הפחות שווה) וככה מי ינצל? הגריזי שלי...
המשכתי בסריקה מקיפה ובתאורים מפורטים של כל בתי הכלא בתאילנד רבתי (מינימום ישבתי על הסנפת-יתר של נודלס), תיבלתי בסיפורי נעמה יששכר והפלגתי במנהרת הזמן (וואחד זמן), עד לסרט שהטיל אימה על כל נער מתבגר שחשב לעצמו להצית גו'ינט בארץ זרה (ניחשתם נכון: אקפרס של חצות).
לא יודעת מה אתכם, כף רגלי לא דרכה בטורקיה הרבה שנים בגלל הסרט המסוייט הזה...
בקיצור, המסכן ספג ממני מטח רציני ובלתי פוסק של איומים, חפירות, תחנונים. מה יקרה אם? שלפתי את כל השפנים מהכובע ומיותר לציין שכל ניסיונותיי עלו בתוהו. מה שכן הצלחתי להוציא ממנו היה גיחוךךךךךךךךךךךךך אחד ארוך כאורך חרדותיי, והם... מה לעשות יוצאים מהבקבוק בכל פעם שאחד הגריזים שלי מודיע לי על כוונותיו לתור ברחבי העולם.
רק לאחרונה ליבי חזר למקומו הטיבעי אחרי טלטלה לא פשוטה שעבר. שיחת טלפון שגרתית, שבע בערב, אני גמורה מעייפות, הגריזי הגדול על הקו (אהה שכחתי לציון שהוא שוב בחול...טיול לפני לימודים).
פותחת סוגריים גדולים כי אני חייבת להתעכב על התופעה הזו- יש טיול -אחרי צבא, טיול -עד שאני אחליט מה אני עושה עם עצמי, טיול-טוב החלטתי תנו להירגע, טיול -לפני לימודים, טיול בלימודים (אם עברתי מועד א')... בקיצור הדור הזה חי במטוסים.
טוב תהיו איתי... חוזרת לשיחת הטלפון, לא היה מקום לספק, קולו החלוש בישר לי שהוא בצרה... וגם אני. התפוצץ לי האפנדיציט, אני מאושפז כבר איזה 10 ימים (לא רציתי להדאיג אותך סתם), ועכשיו אני מבין, אני חייב הטסה לארץ. איך שהתנתקנו טסתי למחשב בסלון לחפש בגוגל מאפ את השם של הכפר שרשמתי על פיתקית עוד לפני שאיבדתי ריכוז וצבע. הבנתי שאין מצב שהיה מתקשר אם המצב היה סטנדרטי, וכמובן שאין מצב שהגריזי במקום סטנדרטי, כי סטנדרטי ולא נידח=לא מענין לא מיוחד, והוא השם האמצעי שלו הוא... אני הכי לא סטנדרטי.
העלילה של הסרט שזה עתה הוכנסתי אליו היתה כבר עמוק בשלב הפרסומות, הליקופטרים, חבלים, חיליק, עכשיו תתחילי להתקשר לכל הצוות שלו (מזל שלא מחקתי אותם מהוואטסאפ שלי... וחכה חכה דביר!!! איך לא אמרת לי כלום? אז מה.....שאלאה אותכם בכל הפרטים? נראה לי מיותר רק אשפריץ לכיוונכם פתיתי תקווה אחרי שבוע מורט עצבים הטיסו אותו אלי, כשנפתחה דלת האמבולנס בכניסה לרמב"ם יצא משם הגריזי שלי חיוור, מותש, כחוש, עם שרוול מרופט בצבע ירוק גועל, יחף וצעיף ענק שהסתיר יפה ממני את ה 15 ק"ג שהשאיר בהודו.
אז ממה בדיוק אהיה רגועה? כבר הבנתם שאצלי אין שקט בואו... מדובר בגי'נגי', לא השיר הכי שקט בפלייליסט אך נאמר זאת בעדינות... מאתגר. מה לעשות? לשבור לו את הרגליים? לקשור אותו למיטה? להרדים אותו לשנתיים עד שיעבור לו החשק לפתאי?
אין לי ברירה. שחררתי אותו...
לפני שבוע הוא נסע, בלי פרידות דרמתיות בשדה, בלי פוסט על התרמיל שלקח, חיבקתי ונישקתי אותו וגם הזלתי דמעה. ולפני שנכנס למונית ביקשתי, תחזור רגיל, כמו כולם, תכין לי סרטון הפתעה לאינסטוש, מבטיחה להיות מופתעת ולצרוח משמחה.
אם אתה ניתקף געגוע, אני פה בתיאלנד, תן קפיצה.
Yorumlar